ערב של כיף וגאווה הורית

ההרכבים המוזיקליים של בני שמעון בערב הצדעה לאהוד בנאי. חודשים של עבודה הפכו לערב מקסים, מוזיקלי ובלתי נשכח. בנאי עצמו עלה לבמה לשיר שלושה שירים עם ההרכבים הבוגרים. לראשונה בערבי ההצדעה האלו המפיקים העלו את "7 בום", הרכב שכבה ז', הצעיר ביותר, על הבמה. השיר הראשון של הערב. זה ההרכב שהגר היא אחת הסולניות שלו (זו מימין עם החתולים על החולצה). הם היו נהדרים.

 

בסך הכל 18 שנים וקצת

בשש וחצי בבוקר הוא יצא מהבית בדרך הארוכה לנהריה, להתחיל את שנת השירות שלו. לקח שני תיקים, פתח את הדלת ויצא. צעד ראשון בדרכו הארוכה כאדם בוגר. בסך הכל עברו קצת יותר מ-18 שנה. זה הכל. אשכרה אתמול. וזהו? די? אדם בוגר? רק התחלתי להתרגל לרעיון שאני אדם בוגר ועצמאי בעצמי. ועוד אמא. וזהו? מה הקטע? בסך הכל 18 שנים וקצת וזהו.

אני מזהירה אותכם, אתם שעוד לא נכנסתם לזה. כן, אתם, זוגות צעירים. תעצרו רגע לפני שאתם רצים לבדוק חדרי לידה ולהשוות מחירי עגלות ואיכות גני ילדים. תשקלו טוב טוב אם זה שווה את זה. כל הלילות טרופי השינה, כל הדאגות, ההוצאות הכספיות, הריצות, ההסעות, השיעורים הפרטיים, ימי ההורים. כל החוגים, הוויכוחים, ייסורי המצפון, השערות הלבנות והקמטים. כל היצירות שיאיימו לגלוש מכל החלונות ולהציף את הרחובות שסביבכם. עיצרו לרגע של מחשבה. שיקלו צעדים. עוד יש לכם זמן לתכנן מסלול מחדש. אני אומרת לכם, בסך הכל 18 שנים וקצת וזהו.

ואתם, אתם שבשבילכם זה כבר מאוחר מדי. שאתם כבר מומחים עולמיים בשיטות שונות של לידה. שכבר גיבשתם משנה חינוכית מגובשת וסדורה. שכבר שמתם פלסטר וניגבתם דמעות, שכבר סייעתם לאחות מחדש שברי לב מנופץ מאכזבות וקשיים. שכבר התפוצצתם מגאווה על הצלחות קטנות וגדולות והעמסתם על קיר הפייסבוק תמונות מתקתקות ושנינויות ילדותיות. אתם, הורים חדשים והורים ותיקים. עיצרו בכל יום ושאפו לקירבכם את הרגע. כל רגע. כל דקה. כי זה נגמר מהר מדי. עוד רגע וגם שלכם יצא מהבית ויתחיל בדרך הארוכה של החיים. 18 שנים וקצת וזהו.

IMG_4180 (2)

הלילה השקט הוא רועש

דווקא הלילה היה שקט. דווקא הלילה הכלבים לא נבחו. אולי הם הרגישו משהו, בחושיהם הדקים, החדים. משהו שאנחנו עיוורים לו. חירשים לו.

דווקא השקט הזה הבליט עוד יותר את הקולות המרוחקים. את קולות האלימות הרוחשת, ללא הפסקה, מאיתנו ועד הים. עוד לילה מסויט בשורה ארוכה של לילות שכאלו. קולות נפץ עמומים. לפעמים רחוקים יותר. לפעמים קרובים. קולות של מטוסים באוויר. לפעמים קולותיהם של מטוסי קרב. לפעמים קולותיהם של מטוסים כבדים יותר. לפעמים גם מטוסים קלים. קולות של אדמה נפגעת. קולות של שמיים מתנפצים.

דווקא הלילה השקט, לילה ללא נביחות הכלבים, הוא רועש כל כך. כל קול, כל צליל, כל רחש. כל קול נפץ עמום, כל קול מטוס מתפרץ. כל הקולות האלו, כל אחד בתורו, מתפרץ לשינה הטרופה. העצבנית. חסרת המנוחה. הקלה. הקלושה. השינה שהופכת כל בדל של צליל לתחילתה של אזעקה דמיונית. אזעקה אפשרית. והגוף נדרך. מתוך השינה הוא נדרך. מצפה במתח לצליל שיקרע את הלילה. שיקרע את השינה. שיקרע אותנו מהמיטה בריצה למקלט.

דווקא הלילה השקט הוא רועש כל כך. דווקא הלילה שבו לא נובחים הכלבים מתמלא ברעשים. כמו ריק המושך אליו חומר. כמו חור שחור המושך אליו אור. כך השקט מושך אליו את הרעש. את הצלילים. את הרחשים. את קולות האלימות הרחוקים והקרובים שקורעים את הלב. את הנשמה. שהופכים את השינה למסויטת. שהופכים את השינה לרצוצה. שהופכים את השינה למעייפת. הקולות שהופכים את השינה לעבודה קשה.

פורעות חוק

היינו באיחור. כל הדרך ידענו שאנחנו מאחרות. ניסינו להדחיק, אבל שיחות הטלפון בדרך לא הפסיקו להזכיר לנו. אנחנו מאחרות. נשים שמאחרות לגברים שלהן. לכעסים, למבטי האשם, לעלבון. ניסינו לצמצם נזקים. למהר ככל שניתן. אבל לכביש יש חוקים משלו. היינו באיחור.

והנה, היא נראית מרחוק. הצומת האחרונה לפני הקיבוץ. שחררנו אנחה. רוצות כבר להיות אחרי המריבה, אחרי הכעסים. לשחרר, ולהמשיך הלאה בחיים. אבל החיים חזקים יותר מכולם. גם המשטרה. בטח כשחמש ניידות משטרה חוסמות את הצומת מכל מיני כיוונים.

אחד השוטרים סימן לנו ברפיסות לפנות ימינה, בניגוד מוחלט למסלול הנסיעה שלנו הביתה. ד', אזרחית מכובדת שמשלמת את מיסיה בזמן, התעלמה באלגנטיות. עצרה בנחישות את האוטו למול הרמזור האדום. למולנו עמדה מכונית אזרחית, חוסמת את הצומת. לידה שתי ניידות משטרה. אולי תאונת דרכים.

"לא ליצור קשר עין. לא ליצור קשר עין" מלמלה ד', נחושה בדעתה לפנות דווקא שמאלה, לנסות לתמרן בין המכונית האזרחית לניידת המשטרה. אשה עם משימה. לצמצם נזקים. לנסות להקטין את האיחור. לא לתת ללהבות להמשיך ולגבוה. בינתיים, משמאלנו, שוטר אחר חסם את נתיב התנועה מכיוון הקיבוץ החוצה. לא ברור לאיזה כיוון השוטרים רוצים לחסום את הצומת. לא בטוח שהם יודעים מה הם עושים. בלאגן.

הרמזור אדום. השוטרים מבולבלים. ד' ממשיכה למלמל לעצמה. מעודדת את עצמה. מנסה למצוא בתוך עצמה את פורעת החוק. את הבוני של הקלייד. את הלביאה של הגורים. ואז, אחד השוטרים מזיז את המכונית האזרחית. האור מתחלף לירוק. אנחנו מסתערות על הצומת. מתעלמות מכל סימן אפשרי, מכל נסיון לעצור אותנו. מתרחקות במהירות מהצומת. כמו פושעות שנמלטות משדה הקרב. כמו תלמה ולואיז. הביתה.

ואני, קטנה ופשוטה שכמותי, פורעת חוק בלבי. מתגלגלת מצחוק. מרגישה חופשייה ומאושרת על הנצחון הקטן. הסמלי.

בקבוקי תבערה בנגב. כבישים חסומים. איתי, בסיומם של 4 ימי טיול במדבר יהודה, לא יכול להגיע הביתה.  ד' ואני פורעות את החוק.

מדינת ישראל. יולי 2014.

 

הגר ואני #545235

הגר נכנסת הביתה עם צלחת ריקה ומבט מבולבל.
אני: איפה החביתה?
הגר: אני לא יודעת
אני: מה זאת אומרת? 
הגר: אני לא יודעת! היא נעלמה!
אני: סתם נעלמה?
הגר: כן
אני: איך זה קרה?
הגר: לא יודעת. נכנסתי הביתה וכשיצאתי היא לא הייתה!
הגר לומדת על הקשר הלא קדוש בין חביתה שהושארה ללא השגחה, שולחן נמוך וכלבה.

הם הגיעו

הם הגיעו.

עם לשון משורבבת והיסטוריה ארוכה-ארוכה, מדיפים ריח של סקס, סמים ורוקנרול, דשא מעוך, לכלוך וזיעה.

ארבעה כרטיסים להופעה של הסטונס.

 

כרטיסים להופעה של הסטונס

כרטיסים להופעה של הסטונס, פארק הירקון, 4 ביוני 2014

תת הגוון של הגוון של הצבע

אריחי בטון

אריחי בטון

גרניט פורצלן? טראצו? שומשום? אריחי בטון? אולי קרמיקה ישנה וטובה? לבן, צהוב אפור? אולי בכלל כחול? או חום? שחור? מירקם חלק או דוגמא אקראית? שונות גדולה או קטנה? מבריק או מט? חלק אם עם טקסטורה? ואולי בכלל ציורים? אולי כתום? אדום? ומה עם ירוק? קווים או עיגולים? פסים או פרחים? ומה משלבים? צריך בכלל לשלב? ומה לגבי עץ? פרקט עץ אמיתי או למינציה? בהיר או כהה? ואולי הגוון המוזר הזה שנוטה למין ירוק? לכה או שמן? בכל החדרים? בחלק מהחדרים? אזור ציבורי ואזור פרטי? וחדרים רטובים? ומה לגבי המרפסות? אותם אריחים? הם בכלל עומדים בתקן? ואולי משהו אחר? אולי דק? אולי אבן? אולי אבן גם לבית? ואולי בחדרים הרטובים אריחים מעוטרים ובשאר הבית פרקט? לא, הפרקט לחדרי השינה ובאזור הציבורי אריחי בטון. עשרים על עשרים? מה לגבי שלושים על שלושים? ואם גרניט פורצלן אז שישים על שישים? למה לא ארבעים וחמש על ארבעים וחמש? והמרפסות? מה עושים עם המרפסות?!

אריחי קרמיקה

אריחי קרמיקה

אלוני? נגב קרמיקה? אור באבן? אולי נגב בראשון לציון? אולי אלוני בראשון לציון? אולי מאיר המהיר? בראשון? בפתח תקווה? בתל אביב? אני כבר לא יכולה להסתכל על לוח תצוגה אחד נוסף. ורק לחשוב על לבחור ברזים ואסלות ואמבטיות מכל המיבחר העצום הזה. ואולי בכלל החנות הזו של הפרקטים שראינו במרכז וואן. ומה לגבי החנות ההיא בבני ברק שאומרים ששם המחירים כמו בסין? יש לנו אנרגיות לחפש אותה בבני ברק הרחוקה? איפה זה בכלל בני ברק? יש כניסה לחילוניים? ואז מה? אם שם אז צריך לקפוץ לאיי די דיזיין. אבל יש שם כל כך הרבה חנויות. למי יש כוח? כמה עוד מידע ואפשרויות אפשר להכיל?

וזו רק הרצפה. יש גם אלומיניום. גם להם יש סוגים ומינים וזנים. וגם צבעים. המנוולים סידרו קשת שלמה של צבעים. יש גם כמה סדרות שונות של צבעים. יש צבעים רגילים וצבעי מתכת ואלו מתחתלקים גם הם לשלוש אפשרויות שונות, על פי מידת החספוס והברק. ויש בלגי וקלאסי ואופיס. ויש מבחר של ידיות, בכסוף ושחור ובברונזה. ויש חלונות כאלו ואחרים וויטרינות ודלתות. ויש גם צבעים לטיח בחוץ וצבעים לקירות שבפנים. יש אוסף בלתי מוגבל של צבעים וגוונים וגווני גוונים וניואנסים של גווני הגוונים. ויש חדרי מגורים וחדרי רחצה וממ"ד וסלון ופינת משפחה. ומטבח. עוד צרה צרורה שכזאת. יש כפרי ומודרני וקלאסי ושילובים כאלו ושילובים אחרים.יש עץ. יש אלומיניום. יש זכוכית. יש פרמייקה ופורניר ופולימר.  וגם כאן יש צבעים וגוונים וטקסטורות שונות. עולם שלם של בחירה מסויטת.

ידיות אלומיניום

ידיות אלומיניום

והכל צריך להשתלב בהרמוניה מושלמת. להתאים לאוויר, לאווירה, למקום ולזמן. לא לשכוח שאנחנו גרים במדבר. לדמיין בראש איך תיראה התוצאה הסופית. לנסות להרגיש מה תהיה התחושה. תמיד לזכור שהצבע הסופי יהיה כהה יותר מהדוגמא שנבחרה. אז מה זה חשוב אם כבר שבועיים לא הייתה שום התקדמות? אם התברר שהבית שלנו עומד על סלע קיומנו. וכאחיו לצרה, כמו כל סלעי הקיום העומדים כאן מאז ומעולם, עוד לפני המבול ולפני הבריאה, הם עיקשים, דעתניים ולא מוותרים בקלות. באמת מה זה חשוב? העיקר שהמקדח שעושה את העבודה יהיה בתת הגוון של הגוון של הצבע הנכון.

אריחי בטון

אריחי בטון

46 שנים של הפרעת קשב

46 זה מספר יפה. עגול. מתחלק. ידידותי למשתמש. ספרה זוגית ואחריה עוד ספרה זוגית. קל לזכור אותו, מתגלגל על הלשון. ארבעים ושש. גם קל להקליד וגם קל להגות. הרבה יותר מוצלח מ-45. גם מ-47. שני מספרים קשים. לא נעימים. אחד הוא בכלל מספר ראשוני שלא מתחלק. לא ידידותי בעליל.

ב-2 באפריל, כמו בכל שנה מזה 46 השנים האחרונות, אני אחגוג יומולדת. ב-46 השנים הללו לא כבשתי אימפריה חובקת עולם ומשלתי במיליוני אנשים, כמו קרל הגדול, לא כבשתי עשרות נשים, או גברים, כמו ג'קומו קזנובה, וגם לא כתבתי ספרי נצח שיישארו אחריי, כמו הנס כריסטיאן אנדרסן או אמיל זולא, כולם יחגגו את יום הולדתם יחד איתי. אבל בינינו, כמה אנשים כבר עשו זאת?

אז מה היה לנו שם? לאורך 46 השנים שחלפו? חוזה נישואין אחד, שני ילדים, מושב, קיבוץ ועיר. היו גם מגוון של מקצועות, עיסוקים ולימודים. הפרעת קשב בלתי מסתיימת של עניין משתנה ומתחלף בנושאים ובתחומים רבים ומרתקים. למדתי ספרות וביולוגיה ועיתונאות והיסטוריה. שאלתי שאלות בסוציולוגיה ופסיכולוגיה. כתבתי כתבות על תכנון ובנייה, מימשל מקומי, התארגנויות תושבים, בעיות של עובדים, כלכלה מקומית, צורות התיישבות והתארגנות. נגעתי בפלילים, במשפטים, בבריאות ובמדע. התוודעתי לדמויות מקומיות וארציות. למדתי גם לתכנת, מהו אינטרנט ואיך פועלים במרחב הווירטואלי החדש שנוצר.

למדתי עברית ואנגלית ולטינית. שאלתי שאלות באבולוציה, גנטיקה, בהתנהגות בעלי חיים. למדתי מהי תקשורת ואיך כותבים כתבה ומהי אתיקה עיתונאית למול חוקי המדינה. רציתי להבין למה התפוררה האימפריה הרומית ואיך קמו על חורבותיה המדינות המודרניות. מדוע נעלמה הפאגניות ולמה ניצחה הנצרות ואיך הרגישו ומה חשבו האנשים שחיו אז, באותם ימים של פירוק ובנייה מחדש. קראתי טקסטים ב-3 השפות. למדתי מאמרים בכל התחומים ובדרך כלל נהניתי מכל רגע. הפכתי את הפרעת הקשב המוזרה הזו ליתרון, בכל פעם שהצלחתי לחבר בין שלל הנושאים ותחומי העניין, להצליב תובנות, ליצור מסקנות חדשות מתוך סינתיזה של עולמות ידע שונים כל כך.

אז עכשיו, בגיל 46 אני שוב משנה כיוון. הפרעת הקשב שלי הרימה את ראשה, תובעת את שלה. תובעת את זכותה להכרה וביטוי ושליטה בחיי. וכך, שוב, בפעם המי יודע כמה, אני צוללת לתוך עולם ידע חדש. משאירה מאחוריי את העולמות הישנים, תוך ידיעה, שכמו תמיד, אני אמצא את הדרך לשלב אותם בעתיד, בכדי לברוא לעצמי עולם חדש של עניין ועיסוקים. עכשיו, לאחר עשור של בניית אתרים ותכנות. עשור בו עבדתי מהבית, בעיקר למול מחשב, וקצת מול אנשים, אני משנה כיוון. יוצאת החוצה, מהבית, מהמחשב, מהעולם הווירטואלי, האהוב והמוכר, בכדי להתמודד עם העולם שבחוץ. הפעם, לא כמישהי שמסקרת את מעשיהם של אחרים, אלא כמישהי שמשתתפת במשחק עצמו.

עכשיו מובילה אותי הפרעת קשב תובענית ולא שגרתית זו למסלול חדש. מסלול בו אנסה לחבר את כל החלקים, התובנות והידע שצברתי עד היום. עכשיו הגיע הזמן לנסות גם קצת ניהול. לא רק של עצמי ולא רק של משפחתי, או של העסק הקטן שלי, אלא ניהול של משהו גדול ומורכב יותר. ואין דבר טבעי יותר, למי שבחרה לפני שש שנים לחזור לשורשים ולמקורות ולחיים בקהילה כפרית, מאשר ללכת עם אותה בחירה ולנסות ולנהל קהילה כפרית.
קורס "ניהול קהילה במרחב הכפרי" של מכללת ספיר – אני נהנית מכל רגע.

למי שמתעניין, קישור לתיאור הקורס:
http://www.sapir.ac.il/generalpage.asp?div=abroadstudy&subdiv=management&subdiv1=communitary_management

קצת ידע כללי מויקיפדיה:
המספר 46
שנת 1968
ה-2 באפריל
2 באפריל 1968

בוקר צהוב אחד

איתי, סלובניה, אוגוסט 2013

איתי, סלובניה, אוגוסט 2013

בבוקר של ה-16 למרץ 1998, העולם היה צהוב. לכל מקום אליו הבטנו היה גוון צהוב. השמיים היו צהובים, האדמה מתחתיה הייתה צהובה. האוויר בין שניהם היה צהוב. המכוניות היו צהובות. הבתים היו צהובים. גם האנשים לא הצליחו לחמוק מכל הצהוב הזה. אפשר היה לנשום את אוויר הסהרה בתוך הנחיריים, להרגיש אותו בעיניים, לחוש אותו על העור ולדמיין את אריות הסהרה הגאים, הצהובים, שואגים למרחקים. מנסים לגעת בנו משם, להזכיר לנו את קיומם. העולם היה יפה בצהוב. יחיד ומיוחד. מפחיד ומסוכן. שונה ומרגש. ואנחנו, נרגשים, מפוחדים, אחרי לילה של צירים, היינו תקועים בפקק תנועה מחורבן, בדרך לבית החולים.

אבל לאיתי היה זמן. לאיתי תמיד יש זמן. יש לו את כל הזמן בעולם עד שהזמן פתאום נגמר לו. כך זה תמיד. הזמן בשבילו הוא גמיש. הוא ארוך. הוא נמשך עוד ועוד. ואז, פתאום, במפתיע, הוא מגיע ונושך אותו בתחת ומגלה לו כי עוד דקה-דקותיים הוא צריך לארוז את התיק לטיול הקרוב ושההסעה אוטוטו כבר יוצאת. כמו היום, גם אז. לאיתי היה זמן. כל הזמן שבעולם. שבוע 40 לא עשה עליו רושם. גם שבוע 41 לא רמז לו שהגיע הזמן. גם הבוקר הצהוב, אחרי לילה של צירים, לא שכנע אותו שצריך כבר לצאת.

איתי, סלובניה, אוגוסט 2013

איתי, סלובניה, אוגוסט 2013

רק בלילה בלילה, בשעות הקטנות, בדקה ה-90, בזמן הפציעות, אחרי שהקהל כבר התחיל לארוז את חפציו והחל לצאת מאוכזב מהמגרש, בקריאות בוז חלושות. רק אז, כמעט בהפתעה, הוא הגיע. רק לאחר שנפתחו השמיים והגשם שטף את כל הצהוב וברדיו דיברו על שלג בירושלים וכבישים חסומים. ואני רק חשבתי לעצמי, איזה מזל שוויתרנו על לידה בירושלים ואיך לעזאזל אני מביאה תינוק בן יומיים לבית שעדיין עטוף גרגרי חול צהובים.

וכך זה התחיל. היום, לפני 16 שנה. כשהגשם ירד בעוצמה, יודע שזו הזדמנות, כמעט אחרונה, להטביע חותם לפני שהחורף נגמר. הגשם ניקה את כל הצהוב מסביב, שילח את אריות הסהרה הנהדרים בחזרה למדבר המרוחק והשאיר את איתי בזרועותי, בזרועותיה של אמא שרק עכשיו נולדה.

איתי, סלובניה, אוגוסט 2013

איתי, סלובניה, אוגוסט 2013

שקט, בונים! – מסירת המגרשים

היום קיבלנו את המגרש שלנו באופן רישמי.
המון אנשים, חלקם עם בגדי עבודה, חלקם לבושי חליפות עמדו ברוח עם מפות מתנפנפות ובחנו יתדות זעירות התקועות באדמה, הסתכלו על בורות ביוב וברזי מים ואמרו שהכל תקין. ואני האמנתי. אחרי חמש וחצי שנים של חיים בקראוון אני מוכנה להאמין לכל דבר. אפילו להבטחה שעוד שנה כבר נגור בבתים שלנו.

ועכשיו, אחרי שחתמתי, המגרש באחריותנו.
צריך לזכור שהוא אוהב הרבה שמש ולהשקות פעם בשבוע.
אני מקווה שלגדל מגרש זה קל יותר מאשר לגדל צמחים כי כאן אני נכשלת תמיד באופן גורף.

אז בשטח יש כבר כבישים ומגרשי חנייה כך שאם אתם רוצים לקפוץ לבקר, יש עדיין חנייה בשפע.
יש גם המון המון רוח ונוף נפלא.
אבל כדאי שתרימו קודם טלפון כדי שנספיק להוציא את המשאית שחונה בסלון.

הנוף הנשקף מהמגרש - מרץ 2014

הנוף הנשקף מהמגרש – מרץ 2014

צריך להוציא את המשאית מהסלון - מרץ 2014

צריך להוציא את המשאית מהסלון – מרץ 2014