איתי, סלובניה, אוגוסט 2013
בבוקר של ה-16 למרץ 1998, העולם היה צהוב. לכל מקום אליו הבטנו היה גוון צהוב. השמיים היו צהובים, האדמה מתחתיה הייתה צהובה. האוויר בין שניהם היה צהוב. המכוניות היו צהובות. הבתים היו צהובים. גם האנשים לא הצליחו לחמוק מכל הצהוב הזה. אפשר היה לנשום את אוויר הסהרה בתוך הנחיריים, להרגיש אותו בעיניים, לחוש אותו על העור ולדמיין את אריות הסהרה הגאים, הצהובים, שואגים למרחקים. מנסים לגעת בנו משם, להזכיר לנו את קיומם. העולם היה יפה בצהוב. יחיד ומיוחד. מפחיד ומסוכן. שונה ומרגש. ואנחנו, נרגשים, מפוחדים, אחרי לילה של צירים, היינו תקועים בפקק תנועה מחורבן, בדרך לבית החולים.
אבל לאיתי היה זמן. לאיתי תמיד יש זמן. יש לו את כל הזמן בעולם עד שהזמן פתאום נגמר לו. כך זה תמיד. הזמן בשבילו הוא גמיש. הוא ארוך. הוא נמשך עוד ועוד. ואז, פתאום, במפתיע, הוא מגיע ונושך אותו בתחת ומגלה לו כי עוד דקה-דקותיים הוא צריך לארוז את התיק לטיול הקרוב ושההסעה אוטוטו כבר יוצאת. כמו היום, גם אז. לאיתי היה זמן. כל הזמן שבעולם. שבוע 40 לא עשה עליו רושם. גם שבוע 41 לא רמז לו שהגיע הזמן. גם הבוקר הצהוב, אחרי לילה של צירים, לא שכנע אותו שצריך כבר לצאת.
איתי, סלובניה, אוגוסט 2013
רק בלילה בלילה, בשעות הקטנות, בדקה ה-90, בזמן הפציעות, אחרי שהקהל כבר התחיל לארוז את חפציו והחל לצאת מאוכזב מהמגרש, בקריאות בוז חלושות. רק אז, כמעט בהפתעה, הוא הגיע. רק לאחר שנפתחו השמיים והגשם שטף את כל הצהוב וברדיו דיברו על שלג בירושלים וכבישים חסומים. ואני רק חשבתי לעצמי, איזה מזל שוויתרנו על לידה בירושלים ואיך לעזאזל אני מביאה תינוק בן יומיים לבית שעדיין עטוף גרגרי חול צהובים.
וכך זה התחיל. היום, לפני 16 שנה. כשהגשם ירד בעוצמה, יודע שזו הזדמנות, כמעט אחרונה, להטביע חותם לפני שהחורף נגמר. הגשם ניקה את כל הצהוב מסביב, שילח את אריות הסהרה הנהדרים בחזרה למדבר המרוחק והשאיר את איתי בזרועותי, בזרועותיה של אמא שרק עכשיו נולדה.
איתי, סלובניה, אוגוסט 2013
נועה זמסקי 