פסח בהפתעה

כמו תמיד, זה נופל עליי בהפתעה. התאריך קבוע מראש בלוח השנה כבר אלפי שנים, אבל זה לא משנה כלום. פסח תמיד מפתיע אותי. גם העובדה שיום ההולדת שלי נמצא תמיד ביחס ישר לתאריך עתיק זה, לא מצליח להדליק אצלי נורה אדומה. תמיד, אבל תמיד, פסח מגיח במפתיע מאחור, מכסה את עיניי, צועק לי באוזן ימין, בשאגה מקפיצה, "נחשי מי?!" ומתפקע מצחוק. מכיוון שלאורך השנים פיתחתי חירשות סלקטיבית-דומיננטית-בלתי חוזרת לצעקות שכאלו, בשנים האחרונות הוא נאלץ לחזור על התרגיל גם באוזן שמאל.

רק אז, רק לאחר היללה מקפיאת הדם השנייה, אני מתעוררת לאט לאט מתרדמת החורף הארוכה שלי, מוציאה את אפי הנוזל מתוך ערימת שמיכות הפוך שהלכה ותפחה לאורך העונה הקרה ומרחרחת את האוויר בזהירות. אחרי שניים-שלושה רחרוחים זהירים שכאלו אני פתאום שומעת את קולו של האסימון מתגלגל אל מתחת למיטה, נעצר ממהלכו למול כפכפי הקיץ האהובים שנדחקו לשם עם הזמן. ורק אז, לשמע קולו המתכתי של האסימון המתגלגל על הרצפה הקרה אני מבינה שאכן הפסח מתקרב בצעדי ענק, משאיר אחריו את סימני גרירת הגופות של הנופלים לפניי.

ואז זה מתחיל. אותה מערבולת אינסופית, אימתנית, כאוטית בטיבה, שוטפת אותי בכוחה העל אנושי, שולפת אותי מבין השמיכות באדישות אכזרית. ואני, שכל רצוני הוא שיניחו לי לנפשי, להמשיך ולהתכבל בינות לשמיכות החמות, במיטתי החמה והיבשה, נאלצת להתמודד עם הדבר המפחיד הזה, גוש הזמן המתארך כמו מסטיק באופן לא טבעי, אוסף האירועים המשפחתיים, המפגשים המיותרים ופעילויות החופש הבלתי נמנעות.

זה תמיד מתחיל באותו האופן בדיוק, בנסיון דוחק להיזכר באיזה צד של המשפחה היינו בפסח שעבר. מתוך התמיסה הדביקה של הזכרון, לתוכה שקעו לילות הסדר הקודמים והתערבבו ללא היכר, נשלפות מיני מינים של עדויות נסיבתיות, קלושות וזכורות במטושטש. אני זוכרת דבר אחד. בן זוגי דבר אחר. הבכור חושב ששנינו בכלל טועים ומציע לבדוק עם הקטנה. זה נשמע כמו רעיון משובח. לקטנה אינסטינקטיים משפחתיים מלידה וזכרון של פילה קשישה, אבל היא, שכבר אמורה להכיר את השיגרה הרגילה רק ממצמצת בעיניה בהפתעה ומנידה את ראשה בשלילה. בלית ברירה, שיחות טלפון בהולות מבוצעות לשאר בני משפחה בנסיון לשחזר את ליל הסדר של השנה שעברה. קטעי זכרון מודבקים, שוב ושוב, ותשובה חדשה נוצרת בכל פעם מחדש, מהוססת, מפוקפקת, לא ברורה, בדיוק כמו כל קודמותיה הזנוחות מאחור.

כך, גם השנה, כמו בכל שנה, התקיים לו הריטואל הקבוע, החוזר על עצמו, המוכר עד זרא, של הרכבת הפאזל המשפחתי המורכב, בריקוד ואלס משפחתי מסולסל או ליתר דיוק, ריקוד טראנס תזזיתי, הבונה את סדרי החג העדכניים המודד את יחסי הקירבה המשפחתיים. לאכזבתם של הבנים במשפחה, שבסתר ליבם, ולפעמים גם ברטינות אפילות מתחת לשפם בהתהוות, היו מוותרים על הערב המשפחתי הארוך והדביק, בסופו של התהליך הארוך והמייגע, נוטף הזיעה והשרירים התפוסים, מתקבלת תשובה. אולי זו התשובה בהא הידיעה. אולי רק אשליה של זכרון משוחזר, מעובד. זה כבר לא משנה. נגאלנו. אנחנו בעלי תשובה. כל השאר הן סתם זוטות חסרות חשיבות.